ויהי ימים רבים וגומר. ספר הכתוב שבשנה השלישית לעצירת הגשמים אמר השם ית׳ לאליהו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה, רוצה לומר אתה אליהו נשבעת על עצירת הגשמים ועברו כבר שלש שנים, והיה לך לבקש ממני לרחם את האדמה, כי בעבור השוטים אין ראוי שתחרב הארץ, וכיון שאתה לא תתעורר לזה אני מעיר אותך שתלך ותראה אל אחאב באופן שיחלה פניך ואתה תתפלל כדי שיבא המטר על ידך, לפי שאני רוצה לתת מטר בארץ, ומפני כבודך לא ארצה לתתו כי אם על ידך ועל פי דברך. והנה הסכים השם יתברך על עצירת הגשמים שלש שנים ולא יותר מזה ולא פחות, לרמוז על שלשת בתי המלכים אשר היו בישראל רעים חטאים ליי׳ מאד, והם בית ירבעם עם נדב בנו ובית בעשא עם אלה בנו ובית עמרי עם אחאב בנו, ולרמוז על שלשת הבתים הפושעים האלה שהיו בישראל עד אותו זמן, באו שלש שנים של עצירת הגשמים על עונותיהם ולא עוד שנה אחת על מלך אחד.

וספר הכתוב שהלך אליהו להראה אל אחאב, ושבאותו יום יצאו משמרון אחאב ועובדיהו שהיה על בית המלך, ואחז״ל (סנהדרין ל״ט ע״ב) שזה היה עובדיה הנביא. והיו באים לבקש בנחלי הארץ חציר ועשב להחיות סוס ופרד, באופן שלא ימותו ולא תשאר הארץ נעדרת מהבהמות ההם אבל תשאר שמה שמירת מינם.

ועובדיהו מצא את אליהו, שלפי שהיה ירא את השם זכה לראותו בראשונה.

והודיעו שיתראה לאחאב ושילך להודיעו הנה אליהו.

(ט-י) וכו׳ וחשש עובדיה שמא בהיותו הולך להודיע זה לאחאב ישאהו רוח השם כפעם בפעם ויבוא המלך ולא ימצאהו ויחשוב שכזב עובדיהו בדבריו, ולזה הודיע את אליהו כל ההשתדלות אשר עשה אחאב למצאו, וששלח אל כל הממלכות לבקשו. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו מפני המאמר הזה במסכת מגלה (מגילה י״ח.), שמלך אחאב בכפה, והוא דבר בלתי מתקבל, שאם בארץ ישראל לא מלך בכלה איך מלך בכל העולם? והנה היו לו מלחמות, ומלך ארם לקח ערים ממנו ושם לו חוצות בשמרון, וכאשר שלח אליו בן הדד כספך וזהבך לי הוא השיבו כדברך אדוני המלך, והוא המורה שלא מלך בכפה, ולא היה ראוי שיטיב השם יתברך לאותו רשע ההטבה העצומה ההיא, ולכן ראוי שנאמין ששלח אל הממלכות אשר סביבותיו לבקשו, ושהיה משביעם דרך אהבה. וזכר עובדיה כל זה להגיד הסכנה ההיא, ולכן חלה פני אליהו שלא יתן לפניו מכשול, כי הוא היה ירא את השם והחיה את מאה הנביאים במערות, ואם הוא החיה אותם לא היה ראוי שנביא יהיה סבת מיתתו, עד שנשבע אליהו שהיום ההוא יראה אל אחאב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וספר הכתוב שבראות אחאב את אליהו אמר לו האתה עוכר ישראל, ונראה שמרוב שערו של אליהו נסתפק בהכרתו, ולכן שאלו זה, או אמרו דרך תוכחה ותחלת אמרי׳, וקראו עוכר ישראל לפי שגזר על עצירת הגשמים.

והוא השיבו לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה׳ ותלך אחרי הבעלים, ורצה לומר שהסבות האמצעיות אין ראוי שיוחסו הדברים אליהם, כי אם אל סבותיהם הראשונות והעצמיות שהם מחייבות הענין ההוא בעצם, ולכן הרעב ועצירת הגשמים לא היה ראוי שיוחס אל אליהו על שבועתו, כי אם אל אחאב אשר חייב שבועת אליהו וקנאתו, וז״ש לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך, לפי שה׳ היו בחטאתיהם הסבות המחייבות העונש והרע כלו.

ואמרו אחר זה ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל וגומר, רוצה לומר ועתה כדי שימטיר השם יתברך על הארץ יצטרך שיתקבצו ישראל בהר הכרמל ונביאי הבעל והאשרה עם רבוים יתקבצו שמה. ולא הגיד אליהו צורך הקבוץ ותכליתו, וחשב אחאב שהיה כדי שיעשו תפלה ותחנונים לפני המקום או שיחזרו מדרכיהם הרעים.

ולכן צוה בקבוצם, אם בקבוץ ישראל אמר וישלח אחאב בכל בני ישראל, רוצה לומר וישלח בעד כל בני ישראל, ואם בנביאים אמר ויקבוץ את הנביאים, ואלו ואלו העם והנביאים באו כלם אל הר הכרמל. ואין ספק שנקבצו ישראל ברצון, כי רצו לראות מה שיעשה אליהו, וכדי להמטיר על הארץ, והנביאים נתקבצו בהכרח ובאונס המלך כי יראו לנפשם מהבחינה אשר יעשה, ומפני זה לא באו נביאי האשרה, לפי שאלה היו אוכלים על שלחן איזבל ולא הניחם ללכת שמה, ולזה נזכרו בבחינה ובהריגה נביאי הבעל ולא נביאי האשרה. וספר הכתוב שאליהו הוכיח את העם באמרו ראשונה עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגומר, רצה לומר שהיו כמו הפסח שיטה פעם על רגלו האחד ופעם על רגלו השני, וכן היו ישראל נוטים על שתי המחשבות, פעם יאמינו כי ה׳ הוא האלהים, רצה לומר היכול והמשגיח, והיה זה בראותם עצירת הגשמים שנעשתה על דברי אליהו ושבועתו, ופעם יאמינו בבעל שהוא היכול והמשפיע הרוחניות על הנביאים כפי הסתת נביאי השקר ודברי כזביהם. והיה ענין הבעל צורה יורידו בה כפי מחשבתם כח המשרת העליון השליט על האומה והאקלים ההוא. והנה העם לא ענו אותו דבר בזה כי לא ידעו עד מתי יהיה זה להם למוקש.

(כא-כב) לפי שהיו מסופקים באמונתם, והוצרך אליהו לדבר להם פעם שנית בחינת הפרים, שיקחו שני פרים, אחד לשמו יתברך ואחד לשם הבעל, ונביאי הבעל יקחו ויבחרו האחד וינתחו אותו וישימו אותו על המזבח ואש לא ישימו, וכן יעשה אליהו לפרו, ויקראו הם בשם אלהיהם ואליהו בשם אלהיו, והיה האלהים אשר יענה באש יכירו וידעו כי הוא האלהים באמת, כי הכחות יודעו מהפעולות, ומפעל ירידת האש מן השמים יודע כח האלוה אשר יעשה הדבר הגדול הזה, ועל זה ענו כל העם ואמרו טוב הדבר. ולא אמר הכתוב שענו זה נביאי הבעל, כי הם לא ענו דבר ולא ישר בעיניהם להכנס בבחינה, אבל העם ענו שהיה טוב הדבר, לפי שהיו חפצים לדעת אמתת הדבר ובוריו: והספור הזה יחייב שיתבארו בו שלשה דברים. הראשון מה ראה אליהו לעשות הנסיון והבחינה הזאת בהורדת האש מן השמים? ומה היחס אשר בין הורדת האש לאמונת האלהות, עד שלא עשה בחינה ע״י מים ולא ע״י רוח סערה ולא בדבר אחר ממעשה הנסים כי אם ע״י האש? והעם כלו הודו בו דכתיב ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. והשני מה ראו נביאי הבעל להכניס עצמם באותה בחינה בהיות הנסיון סכנה? והם היו יודעים שנבואתם הבל וריק ודבר שאין בו ממש. והשלישי מה היה ענין זה האש אשר ירד על המזבח? האם היה האש היסודי שירד מלמעלה למטה, או הוא אש שנתילד שם לשעתו ע״ד פלא מטבע האש המורכב המתלהב אשר אתנו או הוא דבר אחר? ואומר בענין הראשון שכלל האנשים הסכימו מתחלת הבריאה שהעבודה והשרות שיעשה אדם לבוראו הוא הקרבנות הנקרבים לפניו, ולפי שהשכל האנושי לא יסבול שיתרצה השם הנכבד בזביחת הב״ח ויקשה עליו היות זה נחשב לפניו, כי יאמר היאכל בשר אבירים המגביהי לשבת ודם עתודים ישתה מי שאינו גוף ולא כח בגוף? ומה לו להשגיח במעשה הקרבנות אשר יעשו בני אדם על הארץ? לכן כדי להודיע אל בני אדם שהש״י מרצה מעשיהם ומקבל ברצון את קרבנותיהם, ושהם חשובים לפניו בהיותם כפי הראוי, היה שולח אש מן השמים אשר תאכל העולה והשלמים לקבוע בנפשות׳ שמה שהקריבו לפניו נרצה לקרבן אשה ליי׳, ובזה האופן כפי שאחז״ל (עיין רש״י בראשית ד׳ ד׳) ידע הבל ששעה הקב״ה אל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, לפי שהאש ירד על בכורות הצאן וחלביהן שהקריב הבל ולא ירד על מנחת קין, ולנח גם כן ביציאתו מן התיבה כשהעלה עולה ליי׳ במזבח אשר בנה ירדה האש כפי קבלתם ז״ל, להודיעו שרחם ה׳ על הארץ ושהיו לרצון קרבנותיו, וכן אברהם כשעשה מזבח ליי׳ הנראה אליו אז״ל שירד עליו האש לשעות עבודתו, וירד האש על המזבח ביום המלואים (ויקרא ט׳ כ״ד) להודיעם שנתכפרו ממעשה העגל והיו מעשיהם וקרבנותיהם ע״י אהרן הכהן מרוצים לפניו יתברך, וכן לדוד בגורן ארונה נזכר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א כ״ו) שהעלה עולות ויקרא אל ה׳ ויענהו באש מן השמים על העולה לנחמו ולהודיעו שנחם ה׳ על הרעה, ואמר למלאך המשחית די הרף ידך, ובבית המקדש כשבנאו שלמה ביום חנוכת המזבח (שם ב׳ ו׳ א׳) ירדה האש מן השמים על הקרבנות להודיע שהיו לרצון על מזבחו. ובכלל הורדת האש היתה מורה על השגחת האלוה בעובד אותו וקבלתו ברצון ובאהבה עבודתו, ולכן ברדת האש היו העם מרננים ונותנים עליו הודאות לשם יתברך לפי שנעתר להם. ולהיות דבר זה מוחש לעין כל והוא המפורסם שבנסים, שהאש בהיותו הקל שביסודות וטבעו לעלות למעלה תרד למטה לאכול העולות כפי הרצון האלהי, לכן היה הנסיון הזה נאות בהכרת האלוה המשפיע והמשגיח והעבודה הנרצה אצלו, וזהו אמרו והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, והעם כלו הודו בזה ואמרו טוב הדבר: ואמנם בענין השני כבר כתב ה״ר לוי בן גרשם שהם הודו בזה הנסיון, מפני שהיה הבעל כפי אמונתם מאדים במזל טלה שהוא ביתו והוא ממזלות האש, ולכן חשבו שהבעל יוכל להוריד האש. ויותר נכון אצלי שהיו נביאי הבעל עובדים לשמש, ולהיותו המאור הגדול המושל בעולם השפל היה נקרא הבעל, וגם לפי שהמאורות הם שתים, המאור הגדול שהוא השמש והמאור הקטון שהוא הלבנה, והנה הערך שיש ביניהם ודמויו כמו הבעל עם אשתו, לפי שהוא הפועל האור כמו הזכ׳ והיא המקבלת אותו כמו הנקבה, וכן יש ביניהם דבוק ונגוד כמו הבעל עם אשתו, ולכן בלשוננו הקדוש יכונה השמש בלשון זכר והלבנה בלשון נקבה, ונקרא השמש חתן, באמרו (תהלים י״ט ז׳) והוא כחתן יוצא מחופתו, וחכמי התכונה ובעלי המשפט תמצא יקראו השמש בלשון האיש והבעל והלבנה בשם האשה, ועל הדרך הזה היו קוראים אותו בעל, כי כן הקדמונים היו קוראים לשמש אפ״ולו והלבנה די״אנה, שהם שמות איש ואשתו המפורסמים אצלם בזמנים הקדומים, ולפי שהשמש גובר על יסוד האש ופעולתו הוא החמום והשרפה, היתה הבחינה בהורדתו שאם הוא האלהים יוריד אותו היסוד שהוא מושל עליו, שאם הוא באמת המשגיח בזה העולם כדברי נביאיו, כבר יוכל להוריד אותו היסוד לקבול העולות, לפי שהוא מושל עליו, כי הנה יוכל על זה יותר ממה שיוכל על זולתו מהיסודות והגשמים השפלים, ומפני זה בעבור הצהרים התל בהם אליהו, לפי שאחרי שלא ירד האש בצאת השמש בגבורתו ובהיותו בחצי השמים, היה מן הידוע שאחרי עבור הצהרים שכבר יחלש כחו לא יוכל לפעול זה, והם הודו בנסיון הזה בחשבם שהוא מפעל השמש להוריד האש, ולכן הבעל יוכל עשוהו יותר מאלוה אחר אשר בשמים ממעל. ואם נודה שהם לא היו בטוחים באלהיהם לעשות זה, הנה נאמר שהכניסו עצמם באותו הנסיון לשלש סבות. האחת מפאת ההכרח, שכאשר ראו שענו כל העם כלו טוב הדבר לא היה בידם לזוז משם ולא להכחיש ולהוציא עצמ׳ מהנסיון, לפי שהעם ירגמו אותם אבן. והשנית לפי שראו שאליהו היה מעלה עולה חוץ למקדש אשר לא כדת, וחשבו שמפני זה לא יענהו השם באש, ויהיה הוא והם שוים בדבר ולא יועיל בנסיונו כלל. והשליש׳ לפי שאליהו הטע׳ אות׳ באמרו ויתנו לנו שני׳ פרים וגומר, וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ה׳ והיה האלהים אשר יענה באש וגומר, וחשבו שהם ואליהו יעלו עולותיהם יחד, ואם ירד האש ירד על שני הפרים יחד, והם יאמרו שאלהיהם הוריד אותו ואליהו יאמר שאליהו הורידו וכל אחד יפנה לדרכו ויהיה הדבר בלתי מוכרח, ומפני זה כלו נכנסו באותה הבחינה, אמנם אליהו בראותו שהם הודו בדבר ואין לאל ידם לצאת מהנסיון עשה תקון למה שחשבו מהרמאות, אם באמרו בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כלומר שלא יעשו יחד קרבנותיהם, כי לא יוכר האמת מן השקר כי אם בעשות כל אחת מהכתות קרבנו בפני עצמו, וזהו אמרו ועשו ראשונה, ואם בהתפללו לשי״ת שיענה אותו באש ויכפר בעד חטאתו בהיותו מעלה בבמה, לפי שעשאו בעבור כבוד שמו, שיתבאר מדבריו בפי׳ הפסוקים. ואמנם בענין השלישי כבר נזכר בסוף הפרשה הרביעית בענין הענן וכבוד השם אשר מלא את בית השם, מה היה ענין האש אשר ירד על המזבח ותאכל העולה והשלמים אשר זבח שלמה ליי׳, ושהיה זה הכבוד האלהי המכונה באש שנראה בסיני, כמו שאמר (שמות כ״ד י״ז) ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני ישראל, ושהאש הזאת אינה מהיסודות ולא מהמורכבת המתלהבת אשר אתנו, ובכלל האש הזה אינו מהגשמים השפלים אבל הוא הפשוט שמימיי נברא בדרך הפלא כשאר הדברים שנבראו מלא דבר, וזהו עצמו האש היורד על כל העולות שעשו האבות הראשונים ושנעשו במדבר ובמזבח אשר בנה דוד בגורן ארונה ובמזבח אשר בנה שלמה, ולהיותו אש אלהי ועליון ולא מהאשים השפלים יכנהו הכתוב בכל מקום כבוד השם ויזכור היותו מן השמים, ואמר כאן ותפול אש השם ותאכל את העולה ואת העצים וגו׳. ואמנם שלמות הדרוש הזה בכל שרשיו אינו ממה שיאות למקום הזה, ואני הרחבתי בו המאמר בספר מחזה שדי אשר אני עושה:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וספר הכתוב שנביאי הבעל עשו את הפר אשר להם ויקראו בשם הבעל מן הבקר ועד הצהרים, שהוא סוף תגבורת השמש, ויפסחו על המזבח אשר עשו, אולי היה דרך עבודת השמש בכך, או עשו זה להוליד שם חום מתוך התנועה, ולפי שהיה עתיד אליהו לעשות קרבנו הוצרכו הם להפסיק פעולתם.

וכאשר פסקו מענינם התל בהם באמרו קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא וייקץ, ופירוש הפסוק בשני פנים. והוא האחד שהיה הלצון שיקראו בקול גדול כי אלהים הוא ויוכל לענותם באש, ואם לא ענה עד כה היה לאחד מארבע מניעות. האחד זכר באמרו כי שיח, ר״ל יש לו שיחה ודבור עם אחרי׳ ולהיותו עסוק בזה אינו משיב. והשני׳ וכי שיג, ר״ל אולי הוא מעיין ומשיג השגות ולכן לא ישמע. והשלישית וכי דרך לו, ר״ל או אולי הלך בדר׳ ואינו במקומו. והרביעי אולי ישן הוא וייקץ. והפירוש השני הוא שהיה ההתול שיקראו בקול כי אלהים יכול הוא וכי שיח וכי שיג, ר״ל דבור והשגה יש לו, אבל המנעו להשיב הוא מפני שדרך לו, כלומר מנהג ודרך בני אדם לישן בצהרים אחרי האוכל, ולהיות זה דרכו אולי עתה ישן הוא וייקץ עם הקיראה החזקה:

וספר הכתוב שעם היות הנביא אומר זה בדרך התול, הם עשו כדברו ויקראו בקול גדול וגם התגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים, וענין מה שהיו לוחמים אלו באלו בחרבות וברמחים שהם מנחשת קלל, והיה זה דרך לחדש שם אש בשני פני׳, אם מפני הכאת הניצוץ השמימיי בחום היום בנחשת הקלל שדרכו להוליד שם אש, ואם שמתוך הכאת הכלים ההם של נחשת אלה באלה תתחדש שם אש, ומתוך השחוק בחרבות וברמחים באו להכות אלה באלה עד שפוך דם עליהם. או נאמר שהיה כל זה מדרך עבודת הבעל, וזהו כמשפטם, וכן הבינוהו חז״ל בפרק אלו הם הלוקין (מכות כא ע״א):

ואמרו וינבאו עד לעלות המנחה, ר״ל שהיו מדברים דברים ואמירות רכות לעומת אלהיהם, ועם כל זה אין קול ואין עונה, וזה לפי שאין קשב, ר״ל שאין אלוה מקשיב אליהם:

והנה צוה אליהו אל כל העם שיגשו אליו, כדי שיראו את כל אשר יעשה ולא יחשדוהו במרמה, וירפא את מזבח ה׳ ההרוס, ר״ל שתקנו ובנאו שזהו רפואתו, כי היה שם מזבח ליי׳ בראשונה קודם בנין בית המקדש ונהרס ע״י עובדי הבעל. ובדרש אמרו שזה היה המזבח שבנה שאול כמו שאמר (שמוא׳ א׳ ט״ו) והנה מציב לו יד. ובתנחומא (עיין ילקו׳ ח״ב ל״ג ע״ג) אמרו וירפא מזבח השם ה׳ ההרוס, אשר היה הרוס מלבותם של ישראל, ובראותם זה הנס שבו אל ה׳ והעלו עולות על המזבח וזהו רפואתם:

והנה ראה לקחת שתים עשרה אבנים למספר שבטי ישראל, לפי שהיו השבטים חלוקים עם מלך ישראל ומלך יהודה, וכוונתו היתה להועיל לכולם יחד וללמדם שישובו אליו יתברך בלב אחד, ומזבח אחד ותורה אחת וחוקה אחת תהיה להם, ועם זה כוון לבקש לשבטים זכות השבטים עם זכות האבות אשר זכר.

ואמר אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך, להגיד שהם לקחו עבודת אלהי׳ אחרי׳, והם השרי׳ של מעלה, והוא לקח לו עבודת האל יתברך שהוא בורא כלם ומושל בכולם, ובקש זכות יעקב בפרט, לפי שיעקב כשהעביר בנחל ויאבק איש עמו וישר למלאך ויוכל, עד שפני זה נקרא שמו ישראל, כמו שאמר (בראשית ל״ב כ״ח) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ולזה אמר אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך:

והנה עשה התעלה, ר״ל החפירה סביב כדי שילכו המים סביבו, והיתה כבית סאתים זרע, ר״ל כשיעור מקום זריעת סאתים זרע, שהם חמשים על חמשים אמה.

וכדי להגדיל הנס צוה שימלאו הכדים וימלאו המזבח והתעלה מים, ובשלשת הפעמים שצוה לעשותו היו י״ב כדים, לרמוז גם כן על השבטים כמו שעשה באבנים.

והסתכל שנביאי הבעל עשו כל ההכנות לחדש האש ולעוררו, אם כפי הזמן שהיה כחום השמש בצהרים, ואם בפסיחות ובחרבות וברמחים כמו שפירש׳, ואליהו עשה הדברים כלם בהפך, אם בענין המים.

ואם בעשות קרבנו בעלות המנחה אשר היה כבר היום נוטה לקרירות הלילה. וחז״ל (ברכות ו׳ ע״ב) אמרו שבעלות המנחה היא העת המרוצה לפניו יתברך.

ואמר בתפלתו שמפני זכות האבות יענהו השם באש, וגם כן מפני שהיום ההוא יודע שהוא האלהים בישראל. ואמרו ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, אין פירושו שעשה זה בצווי אלהי, כי אם שעשאו על דבר כבוד שמו ובעבור תורתו שהיה דברו, וכן אמרו בתנחומא (פר׳ נשא) שאליהו מה שעשה לשמו של הקב״ה עשה, שנאמר ובדברך עשיתי וגו׳.